שאלות נפוצות

ללא קשר לדעה הפוליטית שלכם, כיום יש הסכמה גורפת שאין פתרונות מעבר לאופק ושהמצב המדיני הנתון כיום בחבלי הארץ שאליהם שבנו לאחר 1967 יימשך זמן רב. לא הגיע הזמן "לצאת מהקווים" המחשבתיים שלנו ולהכיר מקרוב את מה שקורה מעבר לקו הירוק? זו בדיוק מטרת "יוצאים מהקווים": להכיר.

האזורים שאליהם שבנו לאחר מלחמת ששת הימים הם קודם כול הבית שלנו. העובדה שאחרים טוענים לבעלות בהם אינה מעלה או מורידה מהעובדה הבסיסית הזו. בחבלי ארץ אלה התרחשו סיפורי אבות האומה, לכאן חזר העם אחרי גלות מצרים, כאן חי במשך אלפי שנים ולכאן תמיד כמה לחזור. חזרנו הביתה ואין כל סיבה שנעזוב.

יש מחלוקת אם עזיבת חלקים מהבית אכן תשיג את המטרות המבוקשות או דווקא ההפך. בפועל, משמשים האזורים שאליהם שבנו חגורות ביטחון לתושבי גוש דן והמרכז, וחבלי ארץ שיכולים להיות הבסיס לפתרון בעיית הנדל"ן, מקפצה לצמיחה כלכלית וזרז לשיתופי פעולה כלכליים עם ערביי האזור והמדינות השכנות. עוד על הפוטנציאל של אזורים אלה לתרום לצמיחתה של ישראל תוכלו לקרוא במדור "הפוטנציאל".

המדובר במיתוסים שאינן נכונים עובדתית. על נושא הנדל"ן תוכלו לקבל עובדות כאן, על נושא המים כאן ועל סוגיית הדמוגרפיה כאן.

ההפך. הוויתור על התעקשות למציאת פתרון מלאכותי הוא זה שמוליד את התקווה למציאת פתרון אמתי. אנחנו נמצאים כיום בתוך תהליך ארוך של שיבת עם ישראל לארצו אחרי שנות גלות רבות וקשות. התוצאה היא שנדרש  תהליך של בירור עמוק וזהיר לגבי עם ישראל, שאיפותיו וביטחונו – בירור שעדיין לא הסתיים. המזרח התיכון כולו נמצא אף הוא בעידן של תמורות פוליטיות וחברתיות. מציאת הפתרון האמתי תתאפשר לאחר שיסתיימו ויתייצבו התהליכים ההיסטוריים האלה.

כמו בכל פריפריה, רוב התושבים עובדים בערים הגדולות באותם מקצועות שבהם עובדים שאר אזרחי ישראל. כמו בכל אזורי המגורים, חלקם מהתושבים עובדים במערכות החינוך והתפעול של אזורי ההתיישבות. חלק אחר עובד בעסקים מקומיים או בתיירות, כיוון שמדובר בחבלי ארץ יפהפיים.

אנחנו קוראים להם "הנוער בגבעות", מכיוון שמדובר במגוון רחב של בני נוער שגרים בגבעות. השאלה הזו בהחלט מטרידה אותנו כיוון שמדובר בבני נוער איכותיים שחבל לפספס את תרומתם האפשרית לישראל. כיום קיימת תכנית חינוכית משמעותית שמטפלת בכל הנושא של נוער בגבעות ועוד נספר עליה כאן באתר.

בכל מקום שיש טרור מפחיד לגור. לצערנו הטרור מאיים על החיים הנורמליים כמעט בכל מקום בארץ וגם במקומות רבים בעולם. בפועל, חיי היומיום מתנהלים כאן ממש כמו בכל מקום אחר בישראל.

להערכתנו הרוב המוחלט לא יהיה מוכן לגור תחת ריבונות פלסטינית וגם לא תחת ריבונות זרה אחרת. באנו להיות עם חופשי בארצנו. זוהי התקווה, זהו ההמנון.

ודאי שכן, אבל לא על חשבון הבית שלנו. האזורים שאליהם חזרנו לאחר 1967 הם אדמות המולדת של העם היהודי, והם צריכים להיות חלק בלתי נפרד ממדינתו המתחדשת של העם היהודי. לאזורים אלה אף פוטנציאל קריטי לשמירת ביטחון אזרחי ישראל ולפיתוח כלכלת המדינה.

כל אדם בר דעת חפץ בשלום. בנוסף, השלום הוא אחד מערכי היסוד החשובים ביותר של העם היהודי. אולם, יש לברר מהו שלום ומהם חזיונות שווא של שלום. עד כה טרם הוצע שלום אמת, אלא שלום המתבסס על פשרות זמניות ולעתים מסוכנות. הנחת הבסיס שלפיה הסכם שלום יכול להגיע רק תמורת מסירת שטחים אינה נכונה ולבטח אינה היחידה.

בימיה הראשונים של ההתיישבות לאחר 1967 התפתחו יחסי שכנות קרובים וטובים עם השכנים הערבים. לצערנו מאז פרוץ האינתיפאדות ואירועי הטרור יחסי השכנות הטובים פסקו ובאופן חד צדדי. עם זאת, קיים כל הזמן ניסיון ליצור שיתופי פעולה כלכליים, אקולוגיים, רפואיים וחינוכיים. אנחנו מאמינים ביצירת עוד ועוד פלטפורמות לשיתופי פעולה בין שני העמים שחיים כאן. על חלק משיתופי פעולה אלה נספר לכם כאן באתר.

אחוזי הבנייה הבלתי חוקית הם קטנים, ואינם שונים מהותית מאלה שבחלקים אחרים בישראל. עם זאת, יש להבין את הרקע לבנייה מסוג זה: חמישים שנים חלפו מאז מלחמת ששת הימים, מדינת ישראל עדיין לא החליטה מה היא עושה עם חבלי הארץ שאליהם שבנו. חוסר ההחלטה לספח או למסור מוליד מצבים מורכבים. חיים היום באזורים אלה כמעט חצי מיליון תושבים יהודים. מדי שנה האוכלוסייה גדלה ויחד איתה גדלים גם הצרכים. כשהכול אסור, ולא ניתן לקדם דבר בשטח אל מול הצרכים הבסיסיים הנדרשים כתוצאה מגידול האוכלוסייה, אז הכול מותר. תושבי יו"ש אינם אזרחים סוג ב' והם זכאים לכל הזכויות.

ודאי. כך היה בתחילת הדרך, וכך אנו מאמינים שגם יהיה בעתיד. זוהי הדרך הטובה ביותר לשלום אמת מלא. חלק מהתכנים באתר זה ידגימו לכם שהדבר אפשרי

זוהי טעות נפוצה. המחקרים העדכניים דווקא מוכיחים אחרת, כפי שתוכלו לקרוא כאן.