כל חיי המודעים (טוב, יש לי כמה זיכרונות קודם לגיל ארבע אבל זה לא נחשב) התגוררתי בצד הנכון של הקו הירוק. החיים בבנימין הם עבורי הדבר הכי נורמלי שיש. הם נורמליים כי בארצנו הקטנטונת, ולמען האמת בעולם כולו, אין מי שהחשש מפני איומים ממשיים לא מרחף במוחו האחורי. אלה יכולים להיות הפשיעה במקסיקו, זיהום האוויר בסין, מעשי הרצח הסתמיים בארצות הברית, הרודנות ברוסיה וכמובן הטרור באירופה ובארצות ערב.
גאוות יחידה: התבלין של החיים מעבר לקו הירוק
אשר לנו, האיום הערבי מאתגר בכל תקופה אזור אחר בארץ. פעם אלה הקטיושות בצפון ופעם המנהרות בעזה, פעם המתאבדים בערים ופעם יישובי הספר. ככה החיים, כל כך מסוכנים שאפשר למות. ועוד לא אמרתי כלום על תאונות הדרכים.
כך שאולי למתבוננים מן החוץ המצב הביטחוני ביהודה ושומרון, המחלוקת הפוליטית על אודותיהם והמאבק המדיני על גורלם נראים כחיים לחוצים, מפחידים ומתוחים. למעשה, עבורנו כמי שחיים כאן, אין שגרה שפויה יותר. אבל בכך לא נגמר העניין. כי מעבר לרוטינת היום יום של כל אדם באשר הוא, ביו"ש יש אקסטרה. למה? כי הקרב הניטש כבר חמישה עשורים על עתיד חבל הארץ הזה, ואשר אכן צפוי ללוות אותנו עוד זמן רב, נותן למגורים כאן טעם ייחודי שלא קיים, או פחות קיים – סליחה על גאוות היחידה – במקומות אחרים. והטעם הזה נותן סיבה, עילה ותחושת שליחות שאופפות כל צעד בהרבה משמעות והכרה היסטורית. כך מתווסף לנורמליות תבלין מיוחד. בלעדי התבלין הזה, וזו כמובן תחושה סובייקטיבית, החיים היו קצת משעממים.
רעידת אדמה, התנגשות איראנית ומהפכה שקטה
אז מה יהיה בעוד 50 שנה? האמת שאין לי מושג, אבל בטוח שהתשובה קשורה למה שיקרה במדינת ישראל ובארץ ישראל בכלל. קודם כול, וסליחה על הפסימיות, תהיה כנראה רעידת אדמה. כך מראה המחזוריות ההיסטורית. שנית, בשלב כלשהו צפויה התנגשות אדירה עם האיראנים. במקביל ישראל, בעזרת השם, תמשיך לשגשג ולפרוח. הטכנולוגיה תשתלט עוד יותר על חיינו. בתוך מגמות העל האלה סיפור יו"ש ימשיך לעלות ולרדת גם בדעת הקהל הבינלאומית, אך בעיקר בתודעה העצמית שלנו, כשאין שום דרך לדעת איך הסיפור הזה ייגמר.
מה כן? המסע עדיין לא תם. עלינו לקרב בעוצמה גדולה יותר את יו"ש לישראל, לחבר כל גוש יישובים לעיר גדולה בתוך הקו הירוק, להשתלב בתכניות הבנייה הגדולות של הממשלה, להמשיך במהפכת התודעה והתיירות, ובקיצור לעגן את בנימין, שומרון ויהודה במדינת ישראל באופן בלתי הפיך.
המפעל הציוני נמשך
את כל זה נצטרך לעשות כשערביי הארץ ממשיכים לחיות בקרבנו, אם בתוך הקו הירוק ואם מחוצה לו. מראשית המפעל הציוני ערביי האזור מסתפחים אחרי הצמיחה והפיתוח הכלכליים שהוא מביא איתו ובה בעת נאבקים בו. גורלנו אינו שונה מזה של מתיישבי תל חי או יד מרדכי, ולכן מה שבעיקר נדרש מאיתנו הוא יכולת עמידה. אם ירצו השם והנסיבות הפוליטיות, נוכל בשלב כלשהו לכונן להם אוטונומיה, להפריד את נתיבי התחבורה (הן מסיבות ביטחוניות הן בשל עומסי התנועה) ולהמשיך לעשות את מה שאנחנו עושים הכי טוב: לבנות ולצמוח.
ומה בינתיים? ממשיכים לחיות יחד באותו מרחב כפי שאנו עושים כבר שנים. נוסעים, קונים, בונים ופה ושם אפילו מתיידדים. כי לפעמים השלום מתחיל מלמטה.
