בגיטרה הוא התאהב בגיל שבע, את הכשרתו המוזיקלית הוא רכש בקונסרבטוריון "חואן חוסה קסטרו" בבואנוס איירס, שם התמחה בניצוח מקהלות, וזו הקריירה שבה המשיך גם כשעלה לישראל ב-1986. הוא הקים את ההרכב "טנגו בר" שכבש במות בארץ ובחו"ל, ואת "אנסמבל לטינו-אמריקה", ועל הדרך התמחה בנגינה על "בנדונאון", שזה הדבר הכי קרוב לאקורדיון שאתם מכירים.
הכירו את אדוארדו אברמסון, 63, המתגורר ביישוב אדורה בהר חברון עם אשתו ושני חתולים, לאחר שהגוזלים פרחו מהקן. כאן, בהר חברון, ולאחר שנדד בין תשעה יישובים שונים, הוא מצא את המיקום המושלם ליצירה.
"המוזיקה היא כמו אוויר בשבילי: מבאך ועד סשה ארגוב"
היינו חייבים לחקור קצת את הקשר בין הר חברון לבין יצירה ולגלות מדוע מוזיקאי בינלאומי שמופיע עם תזמורות ממדריד, צ'ילה וארגנטינה ועם תזמורות מובילות בישראל כמו התזמורת הקאמרית הישראלית בוחר להשתקע בהר חברון.
אדוארדו, לפני שנתחיל: מה מנצח – מוזיקה ארגנטינאית או ישראלית?
אין סגנון מוזיקה אחד שאני מעדיף. אני אוהב מוזיקה קלאסית, מוזיקת פולקלור דרום אמריקאי, וכל סגנון מבאך ועד סשה ארגוב ומתי כספי. באמת שאני אוהב הכול. המוזיקה עבורי היא כמו אוויר לנשימה, משהו שמלווה אותי כל חיי. זהו צורך קיומי עבורי.
יש מוזיקאי שאתה מעריך במיוחד?
וואו, זה מסובך. אני מעריך המון מוזיקאים, לכל אחד מהם סגנון אחר וייחודיות אחרת, חלקם קלאסיים, חלקם קולות מודרניים יותר. חלק מהארץ וחלקם מחו"ל. לא רוצה לנקוב בשמות.
איך נראה סדר היום של מוזיקאי בהר חברון?
לא שונה משל אדם אחר שעובד בכל עבודה אחרת. העובדה שאני מוזיקאי לא הופכת את סדר היום שלי ליוצא דופן. בבוקר אם יש לי חזרות אז אני נוסע לחזרות, אחר כך אני בבית, מבשל או עובד בגינה. השוני הוא בעובדה שלעיתים אני יוצא לעבוד שוב בערב בקונצרטים, אבל עבורי זו הנאה ולא עבודה.
"אני אוהב כאן את השקט. אני לא מרגיש פחד"
המעבר מארגנטינה לישראל היה קל?
הקליטה בארץ הייתה מצוינת, בעיקר השנים הראשונות. אחר כך החלו עליות וירידות, כמו בחיים של כל אחד. עבדתי במגוון עבודות כמו ניצוח על תזמורת כלי נשיפה, או רכז סל תרבות בבית שמש, השתתפתי גם בהרבה קונצרטים בארץ ובעולם וייצגתי את המדינה.
ומתי הגעת לאדורה?
גרנו בלא פחות מתשעה מקומות שונים. נחתנו בתל אביב, משם עברנו לראשון לציון, שם ניצחתי על מקהלה, ומשם לירושלים, שם עבדתי באקדמיה למוזיקה. התגלגלנו לבית שמש, ניסינו את מזלנו במושבים בעמק האלה, עד שהחלטנו לעבור לאדורה, בין השאר משיקולים כלכליים. בפועל מצאנו כאן אנשים מאוד נחמדים. זה יישוב מעורב של חילונים ודתיים, יישוב שכיף לגור בו ולחלוק אותו עם אוכלוסייה כזאת.
כאדם שבא לכאן לא מאידיאולוגיה, אתה מרגיש כאן מתח או פחד?
אני לא מרגיש פחד. באינתיפאדה הראשונה המצב היה קצת יותר בעייתי, אבל היום אני חושב שלהסתובב בתל אביב או בירושלים יותר מסוכן. היו שם פיגועים ופיגועי דקירה.
מה גורם לך ליהנות מהיצירה דווקא כאן באדורה?
יש כאן איכות חיים מצוינת. מזג האוויר נעים, היישוב ממוקם גבוה, כך שיש אוויר טוב. לא לח כאן כמו בתל אביב. אבל העיקר: יש כאן שקט. הרבה שקט.
"הפלסטינים שהכרתי הם אנשים פשוטים שמסתכלים עליך בגובה העיניים"
כאדם חילוני, נוח לך לגור עם תושבים דתיים?
האוכלוסייה הדתית כאן היא מגוונת: משומרי מסורת ועד חרדים. רבים מהם הפכו לידידים. אני לא כופה עליהם את דעתי, והם לא כופים עליי את דעתם. כמו כל ארגנטינאי טוב אני אוהב לעשות על האש בשבת, ואף פעם זה לא הפריע לאף אחד.
ואיך החיים לצד אוכלוסייה ערבית?
אני מאוד נהנה מההיכרות איתם. הפלסטינים שהכרתי פה הם אנשים פשוטים שמסתכלים עליך בגובה העיניים. באזורים אחרים שבהם גרתי לא הכרתי בכלל פלסטינים, וכשהכרתי אותם כאן גיליתי אנשים חמים ונחמדים. מבחינת הקשר האנושי הם אנשים שאני מעריך ואוהב.
נסיים בשאלת חזון: בעוד 50 שנים מהיום, מה יהיה פה?
החלום שלי הוא שיהיה פה שלום, אבל אני סקפטי. כשהגעתי לארץ חשבתי שזה אפשרי, אבל ככל שחולף הזמן אני רואה שזה מתרחק יותר ויותר. מאז עליתי לארץ ראיתי לפחות חמש מדינות ישראל שונות. זו מדינה שמשתנה בקצב מהיר מבחינת מראה, אוכלוסייה, מרקם, תשתיות. קשה לי לדעת מה יהיה בעוד עשור, קל וחומר בעוד חמישים שנה.
