לפעמים אני מטיילת עם עיתונאים זרים ממדינות זערוריות כמו הודו או ברזיל או רוסיה, ארצות שבהן טסים ארבע שעות בין עיר לעיר. כשהם יושבים במושבי עור של מונית-תיירים ומגיעים בתוך 25 דקות מעזריאלי תל אביב אל האמצע של הצנטרום של ה"ווסט באנק", הם אומרים לי: "זהו?" ואני לוחצת אותם עוד קצת ואומרת להם שבתוך 20 דקות נסיעה נוספות, נגיע לקיר, לסוף של ישראל.
הם לא יכולים להגיד את זה בקול, כי הקוד מחייב להיות בעד שתי מדינות, לגזור את התינוק לשתי אימהות – אבל בנסיעה ישירה מהים לירדן אתה רואה על העיניים שלהם שהם מבינים לגמרי: הארץ הזאת קטנה מכדי לחלק אותה.
ממזרח תיפתח הטובה
את מה שרואים העיתונאי ההודי והשדרן הקנדי לא רואה הישראלי. הם, שמגיעים ממרחבי עתק אדירי הד, מכווצים גבות נוכח ההתעקשות המזרח תיכונית לחתוך ראש סיכה כמו שלנו, ארץ שאפשר לנסוע את כולה באופניים.
ואילו הראש הישראלי מקודד: מסתכלים מזרחה לא כדי לחפש פתרונות אלא כדי למצוא בעיות. טרור, דמוגרפיה, אסונות, עלויות ביטחון. בין חברון לשכם – צרור של צרות. אלא שאפשר להסתכל על יהודה ושומרון לא כבעיה אלא גם כפתרון.
צפוף פה בישראל, ויקר מאוד לקנות גג מעל לראש, אפילו רק קורת גג זו מלחמה. מתסכל! כי כשמפנים את הראש מזרחה יש מקום לכולם. ליהודים, לערבים, אפילו למסתננים התל אביביים, שיקימו יישוב קהילתי עם פרחים בכיכר וחוג בלט.
לכל שני יהודים יש שלושה רעיונות איך לפתור את משבר הדיור בישראל. בכל פיצוצייה יושב קבינט דיור ולכולם יש נאום מוכן בכיס איך לעצור את עליית מחירי הדירות ולהפשיר קרקעות לזוגות צעירים. הכול כבר נוסה, הוצע ודוסקס. רק למה אנחנו עוצרים באדום ונתקעים בקו הירוק?
מה יקרה מעבר לקו הירוק בעוד 50 שנה? אם יהיה לנו שכל הוא יימחק. הוא לא יהיה. המדינה היהודית תשרטט ערים נושבות ויפות בעמקים ובפסגות של המזרח הקרוב. מחלפים ורכבות יבתרו את המפה. מים מותפלים יזרמו בצינורות, מכוניות אוטונומיות יישאו אנשים, ועדיין יהיו לבבות שבורים על הרצפה כי זה טבע האדם.
לא צריכים אומץ אלא שכל ישר
לא צריך אומץ מיוחד. אומץ צריך כדי להגיד שכואב לך. כדי למתוח את גוש דן עד תפוח לא צריך אומץ. צריך שכל ישר ושר תחבורה עקשן. ירושלים כבר מגיעה במזרח עד מעלה אדומים, בצפון עד עפרה ובדרום עד צומת הגוש. אז השרון יכול להסתיים בקדומים. ומטרופולין באר שבע יכלול קו שירות מהיר למערת המכפלה.
תגידו: הפלסטינים לא הולכים לשום מקום. איפה נשים את הפלסטינים. אבל זה העניין: יש – מקום – לכולם. ואחרי שנבין את זה נמצא פתרונות יצירתיים לתסבוכת המדינית-ביטחונית שקושרת אלינו שני מיליון איש שאינם אזרחים.
את עיניך שא מזרחה, ותראה איך היא צומחת, ועולה מתוך אלפי אלפי שנותיה.
